
"אם אינך יכול להיפטר מהשלד שבארון שלך, מוטב שתלמד אותו לרקוד"

למה שתמציאי סיפור כזה
זיכרונות טראומטיים מפגיעה מינית בילדות בקיבוץ, עולים בטיפול פסיכולוגי. הפסיכולוגית בטוחה ש"הכלי החדש שהיא למדה" מונע את המשבר הנורא. האם זה בכלל אפשרי?
שבע פואמות מתארות את הפחד להשתגע, את הבדידות והייאוש, את הדיכאון והחרדות, את הסביבה שלא יכולה להבין ואת המטפל החדש ששב ושואל: "את אומרת שלא יתכן, למה שתמציאי סיפור כזה?"
רונית יצחקי פורשת לפנינו סיפור חשוף מלא חורים, ממש כמו הזיכרונות המתעתעים, ומזמינה גם אותנו להתמודד עם השאלה – האם היא ממציאה את הסיפור?
היא לא מבטיחה סוף טוב, לא מציעה - בואו ללמוד ממני מצאתי את האור...
היא פשוט משתפת בחוויות שהיא עוברת, סומכת על הקורא ומשאירה לו את המרחב להרגיש, להבין, לחשוב, לשאול...
הילדה המתולתלת
לא מבינה
לא יכולה להצטרף לתמונה.
רק אני
בכוננות ספיגה
מריח העץ המבחיל
המעלה בפי
את הטעם הנורא.
רקע ירוק עד האופק
שמיים צבועים תכלת רכה
ילדים מתרוצצים
בין המתקנים הצבעוניים
הורים שלווים על הדשא הגדול
מישהי על אופניים עוברת ומחייכת
נינוחות שקטה.
תגובות מקוראים וקוראות
צריך שספר כזה יהיה על המדף של כל המטפלים והמטפלות. על המדף של נשים שנפגעו ולא מוצאות מילים, ולא מוצאות את הדרך. על המדף של מי שרוצים או רוצות לדעת, לנסות להבין, לנסות לגעת.
צריך ספר כזה. ואת זו שכתבה אותו. דגנית פייקין בראודה
בטלפון
הוא: הספר שלך כל כך אופטימי
אני: ??????
הוא: את מטפלת, נכון...?
בשביל מה את צריכה את זה
חשיפה
הרבה זמן התלבטתי - רציתי לצעוק את הסיפור שלי, ויחד עם זאת לשמור על פרטיותי ופרטיות משפחתי. רציתי שמטפלים ומטפלות יכירו את הסיפור ואולי יהיו מעט יותר זהירים כשהם משתמשים ומשתמשות בכל מיני "כלים חדשים" ובכלל...
ובאותה מידה ממש ביקשתי לשמור על אנונימיות שקטה שתמיד חסרה.
מטפלת
אני מטפלת, חשוב לי שבמרכז המפגש יעמדו חייהם של האנשים שאני פוגשת.
ויחד עם זאת ביקשתי לתרום, ולו במעט לנשים, גברים, נפגעות ונפגעים ובמיוחד אלה שפתאום נחתו עליהן זיכרונות הזויים...
אולי אם יכירו את הסיפור שלי ירגישו טיפה פחות בודדים מעט יותר שפויות...
סטיגמות
אני מכירה את כל התוויות... (טוב, לפחות את רובן): את האצבעות המצביעות...
את השתיקות והמבוכות... את העיניים שבורחות.
נוח לי בלעדיהם. קשה לי איתם. הלוואי, הלוואי שהייתי יכולה לומר שלא אכפת לי שעברתי את זה, שזה שלהם...
חופש לחיות
שבועות הפכו לחודשים, חודשים לשנים "למה שתמציאי סיפור כזה" המתין
ערוך ומעוצב לצד מכונת הדפוס... ואני התנסיתי. ופגשתי:
"אבל לא רואים עליך" וגם "איזה גיבורה"
גמגום, מבוכה והתרחקות, לצד "נו באמת, עוד לא עברת את זה?!"
וגם... ככה בלי משים - "מטפלות שהן גם נפגעות? איזה מטורללות".
והיום כש "ואם אספר" - אחיו הצעיר של "למה שתמציאי סיפור כזה" יוצא לאור -
אני נאחזת ונשענת על שניהם כקביים, נושמת עמוק, יוצאת מהארון ולוקחת לעצמי חופש לחיות.
משלבות כוחות
חוֹתֶמֶת כְּבֵדָה מַשְׁמִיעָה טְסססס
וּמְאַשֶּׁרֶת שֶׁאֲנִי "כָּזֹאת":
פּוֹגֶשֶׁת שֵׁדִים בַּלֵּילוֹת
וְחֲרָדוֹת מַמָּשׁ עִם אוֹר רִאשׁוֹן
נִרְתַּעַת מֵהֲמֻלָּה
וְגַם לְעַצְמִי אַף פַּעַם אֵינִי צְפוּיָה.
לְעוֹלָם יִהְיֶה מִי שֶׁיַּצִּיעַ -
אָז קְחִי גְּלוּלָה,
לְעוֹלָם יִהְיֶה מִי שֶׁיֹּאמַר -
הַכְחִישִׁי הַדְחִיקִי הֲתִיקִי
הָעִקָּר אֶל תַּרְגִּישִׁי,
לְעוֹלָם יִהְיֶה מִי שֶׁיָּנִיד רֹאשׁוֹ
מִמְּרוֹם גָּבְהוֹ
וְיִשְׁלַח אוֹתִי חֲזָרָה
אֶל גַּן הַיְּלָדִים הָעֲזוּבִים,
כִּסֵּא הָאֵימָה וְאֶל עֵינַי הַקְּטַנּוֹת
(כְּבָר אָז כָּל כָּךְ חֲכָמוֹת)
שֶׁשּׁוּב יִבְחֲרוּ לֹא לִרְאוֹת.
וְיַחַד עִם זֹאת,
אֲנִי וּצְרִיבַת הַחוֹתֶמֶת
מְשַׁלְּבוֹת כּוֹחוֹת,
עוֹזְרוֹת לַאֲנָשִׁים
לִפְגֹּשׁ שֵׁדִים
וּפַעַם אַחַר פַּעַם לִבְחֹר בְּחַיִּים.
טמונים
זַרְעֵי תִּקְוָה טְמוּנִים
בֵּין חֲדָרִים אֲפֵלִים, קִירוֹת סוֹגְרִים ומִשְׁטְחֵי בֵּטוֹן קְפוּאִים.
צָרִיךְ שֶׁנַּאֲמִין, שֶׁנַּכֶּה בְּאֶגְרוֹפִים,
שֶׁנְּעַרְעֵר, שֶׁנִּצֹּר סְדָקִים.
הספר כתוב בשורות ומקטעים קצרים. הרבה זמן אמרתי לעצמי שזה פתרון נוח לעניין מטריד ומתסכל שמלווה אותי הרבה יותר מדי שנים, אני לא מצליחה לקרוא ספר "כמו שצריך". אני קוראת את השורות הראשונות, עוברת לסוף - יש אומרים מתקשה לדחות סיפוקים - חוזרת להתחלה, פתאום מוצאת את עצמי מדפדפת, מחפשת... לא ברור מה... אני יודעת שאיני יחידה שמתמודדת עם האתגר הזה
"למה שתמציאי סיפור כזה" מתאים לאנשים כמוני...
עם הזמן הבנתי שגם מבנה הספר נכנע לדרישות הסיפור השתלטן ונאלץ להשלים עם זהות חצויה, ממש כמוני הכותבת.
הסיפור נע על קווי תפר שבריריים: בין היה ללא היה, שפיות לשיגעון, בין הקליניקה לחיים ובין יחסים מרסקים לאלה שמאחים; ומצא לעצמו בית מתאים למידתו... זה שבין פרוזה לשירה - פואמה.
ואולי... על האופטימיות הזו הוא דיבר?
בסופו של דבר אפשר שנמצא לעצמנו בית עוטף ואוהב.
צריך שספר כזה יהיה על המדף של כל המטפלים והמטפלות. על המדף של נשים שנפגעו ולא מוצאות מילים, ולא מוצאות את הדרך. על המדף של מי שרוצים או רוצות לדעת, לנסות להבין, לנסות לגעת.
צריך ספר כזה. ואת זו שכתבה אותו. דגנית פייקין בראודה
בטלפון
הוא: הספר שלך כל כך אופטימי
אני: ??????
הוא: את מטפלת, נכון...?
תגובות
מקוראים וקוראות
תודה, תודה
לקוראות ולקוראים שבוחרים לשתף אותי בחווית הקריאה שלהם.
אני שמחה על השיח שנפתח ולומדת המון מהתגובות.
אפשר לכתוב לי כאן –
[קישור למייל]
ואפשר כמובן גם דרך אייקון הוואטסאפ שמלווה אתכם לאורך המסך.
אני עונה לכולם.
מתנצלת מראש אם לפעמים זה לוקח קצת זמן...
* כנראה שלא מיותר לציין -
איני מפרסמת תגובות אלא באישור המגיב או המגיבה.
