top of page

"אם אינך יכול להיפטר מהשלד שבארון שלך, מוטב שתלמד אותו לרקוד"

למה שתמציאי סיפור כזה
רונית יצחקי חזית ואם אספר

ואם אספר

רונית יצחקי כותבת שירה חיונית, מתפרצת, כזו שתובעת להיקרא משום שיש לה סיפור שתובע להישמע. זהו סיפור על זיכרונות מודחקים מפגיעה מינית בילדות, על "סוס הפרא" של הטראומה שהשתלט על חייה, ועל הגוף שזוכר למרות עוצמת ההדחקה. אך יותר מכול, זהו סיפור על המסע הקליני הארוך – כמטופלת וכמטפלת – שעשתה כדי להתוודע לטראומה וללמוד לחיות לצידה.  

זהו ספר שירה מיוחד במינו. ראשית, בגלל אופיים המרובד של החומרים המובאים בו, שמקורם בשלוש קליניקות שונות: באחת, פגשה המשוררת טיפול EMDR פזיז ורשלני וקרסה לתוך עולם מוצף בשברי זיכרונות מחרידים; בשנייה, זכתה למטפל מקצועי ואנושי שאיפשר לה לעכל את הזיכרונות הקטועים ולהאמין שאפשר לשוב לחיים; והשלישית היא זו שבה המשוררת עצמה ממלאת את תפקיד המטפלת. המפגש הייחודי בין שלוש הקליניקות הללו מעניק לשירתה עומק וכוח יוצאי דופן.

 

אך הספר מיוחד גם מבחינה נוספת: בזכות האופן שבו יצחקי מתמודדת כמשוררת עם המבנה המקוטע של זיכרונותיה. לשלוש הקליניקות הללו אפשר להוסיף איפוא את "חדר הטיפולים" המיוחד של השירה, שבו מוזיקליות סוחפת ותמונות מילוליות מרהיבות מצליחות להפוך ניסיון מר ומושתק לשירה חכמה, קדחתנית, סבוכה לעיתים, ועם זאת אסרטיבית ומרפאת.

 

אלי הירש

אַחְיוֹתֶיהָ שׁוֹמְעוֹת

וּמְבִינוֹת:

עָדִיף לְהִשָּׁאֵר כְּלוּאוֹת,
רַק לֹא

לְהִשְׁתּוֹלֵל כְּמוֹ הַחֲרָדָה הַמְּשֻׁגַּעַת הַזֹּאת.

בֵּין הַחוֹמוֹת נְמַקּוֹת אֲסִירוֹת

תְּשׁוּשׁוֹת נֶפֶשׁ, כְּבוּיוֹת.

אֲפִלּוּ אֶת שְׁמָן

הֵן כְּבָר לֹא זוֹכְרוֹת.

 

אֲסִירָה אַחַת

פָּרְצָה אֶת הַחוֹמָה

וְהִיא מִתְרוֹצֶצֶת עֲרֻמָּה

צוֹרַחַת אֶת שְׁמָהּ.

במחלקה הסגורה

 

חוֹמוֹת בֵּטוֹן.

מִגְדְּלֵי שְׁמִירָה.

פַּטְרוֹלִים רְכוּבִים.

אֵימָה שׁוֹלֶטֶת בְּכָל שְׁבִיל.

 

צַלָּפִים מַרְחִיקִים

בִּכְלֵי נֶשֶׁק דְּרוּכִים

כָּל אוֹרַחַת שֶׁבָּאָה לִדְרֹשׁ

בִּשְׁלוֹם אֲחוֹתָהּ הָאֲסוּרָה.

תגובות מקוראים וקוראות

כל כך מוזר, אף פעם לא חשבתי שמישהו יצליח לתת מילים להרגשה שהייתי בטוחה שרק אני מרגישה...  הזכות להרגיש תלות ולא להתמלא אשמה או בושה.     תודה. מיכל

אני לא בטוחה שהייתי רוצה שכל המטפלות יפרשו את חייהן ככה. אני לא בטוחה בכלל שזה נכון ליחסים בין מטפלים ומטופלים, ואני חושבת על המטופלים שלך. יחד עם זאת אחרי הקריאה אני קצת יותר מבינה את הצורך שלך להפסיק להסתתר. (מטפלת שבוחרת אחרת) 

איך מסבירים

התחלתי לכתוב בשביל לזכור. לזכור מה אמרתי לפני שעה, על מה דיברנו בפגישה.

אני רגילה להיות לא זוכרת. אם להיות כנה, לאורך החיים לא כל כך האמנתי לאנשים כשהם סיפרו כל מיני זיכרונות ילדות. חשבתי שזה לא יכול להיות. שאנשים לא זוכרים.

 

אבל לזה הייתי רגילה.

לא הייתי רגילה למצב החדש - שאני לא זוכרת מה אמרתי אתמול, או לפני כמה ימים.

שנים כתבתי בשביל לזכור, יש מי שיפרש - בשביל להחזיר רסיסי תחושת שליטה. 
לא חשבתי שמישהו אי פעם יקרא.


עם הזמן, המילים התחילו להסתדר במשפטים, ואז במקטעים, וגיליתי בסוג

של תדהמה שהאצבעות שלי מתרוצצות חופשיות על המקלדת, ולפעמים הן מסבירות לי - הקוראת היחידה, מה אני מרגישה וחושבת.

 

לאט לאט נתתי להן יותר קרדיט, התחלתי להאמין למה שהו מפיקות. ​

ביס

תַּחְשְׁבוּ תַּפּוּחַ

תַּחְשְׁבוּ עָגֹל 

תַּחְשְׁבוּ פָּרִיךְ

תַּחְשְׁבוּ הַצְּלִיל

הַנָּכוֹן

תַּחְשְׁבוּ צִבְעוֹ

הַמַּבְהִיק

תַּחְשְׁבוּ קְלִפָּתוֹ

הַמְּתוּחָה 

 

מַרְגִּישִׁים אֶת מֶתֶק הֶעָסִיס שֶׁאָצוּר בְּתוֹכָהּ?


תַּחְשְׁבוּ בִּיס

תַּחְשְׁבוּ תַּפּוּחַ עוֹלָל

תַּחְשְׁבוּ נֶאֱחַז בֶּעָנָף

תַּחְשְׁבוּ תּוֹלָעִים

תַּחְשְׁבוּ צִפּוֹרִים

תַּחְשְׁבוּ הַקְּלִפָּה

תַּחְשְׁבוּ יָכוֹל הָיָה

תַּחְשְׁבוּ הַצֶּבַע

תַּחְשְׁבוּ רִקָּבוֹן

 

מַרְגִּישִׁים אֶת הַזְּוָעָה, הַתַּדְהֵמָה, הָעֶלְבּוֹן?

EMDR

מַטֵּה קֶסֶם.

מַדָּעִי!

לֹא סְתָם דִּבּוּר אֱנוֹשִׁי.

 

לוֹכֵד אֵרוּעַ נִשְׁכָּח,

שׁוֹלֵף מִתּוֹכוֹ גֹּעַל, אֵימָה

וְהֶתְקֵפֵי חֲרָדָה,

מְאַלֵּף אוֹתוֹ בְּאֶמְצָעוּת

חוּטִים וּמַבָּטִים לַצְּדָדִים

וּמֵשִׁיב אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ

מְבֻיָּת וְכָנוּעַ.

 

רַק אֶצְלִי הַכֹּל הָפוּךְ –

בָּא מַטֵּה הַקֶּסֶם

לָכַד אֶת רוּחִי

וְדָחַס אֶל תּוֹכִי

מַמָּשׁ אֶל תּוֹךְ הַגּוּף שֶׁלִּי

גֹּעַל וְאֵימָה וּתְמוּנוֹת  

שֶׁל יַלְדָּה

(אֱלוֹהִים שֶׁיִּשְׁמֹר

מָה הִיא עָבְרָה שָׁם

בַּסֶּרֶט הַנּוֹרָא).

 

לְפֶתַע הִבְחִין בְּמַעֲשָׂיו,

קָרַס וּמִיָּד נִמְלַט.

 

הִשְׁאִיר אֶת סוּס הַפֶּרֶא  

שֶׁחִלֵּץ

רוֹקֵעַ מִתְנַפֵּל וּמִשְׁתּוֹלֵל.

​

יחסי כוח

טיפול. מטפלים. מטופלים. אין סוף תיאוריות, גישות, כלים...

בסוף בסוף – מדובר בקשר בין שני אנשים, קשר שזועק - "זה לא כוחות."

 

מטופל מגיע פגיע וחשוף לא פעם מתלבט שנים אם לספר, אם מספיק בטוח כאן כדי להישען.

 

למטפל זה יכול להרגיש תקוע. והוא לומד ומרחיב את "ארגז הכלים" שיעזרו לו לעזור למטופל להתקדם.

 

הכוונות טובות, ה"כלי" עוזר לכל-כך הרבה אנשים.

 

ולפעמים, לפעמים מטופלים נפגעים.
כי הכלי לא מתאים, כי ממהרים, כי ההכשרה לא מתאימה כי....

עד כמה שזה נשמע נורא - לא פעם אין דרך חזרה.

​

אז איך יודעים? ומה בעצם את אומרת... לוותר על התפתחות מקצועיות ולימודים? לוותר על כלים חדשים?

​​

אין לי תשובה. ודאי לא אחת פשוטה.

אבל אני בטוחה שלפחות חלק מהתשובה טמון ביכולתה של המטפלת או המטפל לשמור על ידיעה ערה לעובדה הפשוטה 

שלעולם

המפגש בין שני האנשים האלה, בחדר הזה, הוא "לא כוחות."  

​

​

​

whatsapp
bottom of page