"יש לנו אומנות כדי שלא נמות מהאמת" ניטשה
טיפול פסיכולוגי. שתי כורסאות.
הזדמנויות, סיכונים ואין סוף תיאוריות על יחסי כוחות.
ואם אספר
בתוך המשבר.
פסיכולוג כל כך אחר. האם יהיה לי אומץ
לפקוח עיניים, לראות, להאמין, לספר?
68 ש"ח
לפרטים נוספים ורכישה
שני הספרים
במחיר מיוחד
למה שתמציאי סיפור כזה
כשהאדמה פתאום קרסה.
פסיכולוגית, "הכלי החדש שהיא למדה" וקריסה.
האם יש דרך חזרה?
68 ש"ח
לפרטים נוספים ורכיש ה
סיפור אחד, שני ספרי שירה ושלוש קליניקות שונות:
"באחת, פגשה המשוררת טיפול EMDR פזיז ורשלני וקרסה לתוך עולם מוצף בשברי זיכרונות מחרידים;
בשנייה, זכתה למטפל מקצועי ואנושי שאיפשר לה לעכל את הזיכרונות הקטועים ולהאמין שאפשר לשוב לחיים;
והשלישית היא זו שבה המשוררת עצמה ממלאת את תפקיד המטפלת." (אלי הירש, עורך "ואם אספר")
אוֹתִיּוֹת מְצִלּוֹת - P.T.S.D
כְּמוֹ הַחַיָּלִים?
לֹא לֹא, שֶׁל הַבְּיֹקֶר - C-P.T.S.D
עִם כָּל הַתּוֹפָעוֹת? כֵּן, כֵּן
כָּל הַחֲבִילָה? אָכֵן
וַאלְלָה?
וְלֹא אִכְפַּת לֵךְ שֶׁרוֹאִים לָךְ?
כן, כן
זוֹ אַתְּ?
אַתְּ כָּתַבְתְּ? לֹא הֵבַנְתִּי
מִמָּתַי אַתְּ? לֹא, לֹא יִתָּכֵן
אֲבָל אֵין...
רוֹאִים, הַגּוּף שֶׁלָּךְ שָׁלֵם
(בִּפְנִים. נֶפֶשׁ.
הִתְפָּרְקָה. רְסִיסִים.
אֵיךְ, אֵיךְ מַסְבִּירִים?)
זיכרונות טראומטיים מפגיעה מינית בילדות בקיבוץ, עולים בטיפול פסיכולוגי. הפסיכולוגית בטוחה ש"הכלי החדש שהיא למדה" מונע את המשבר הנורא.
האם זה בכלל אפשרי?
רונית יצחקי מתארת את הפחד להשתגע, את הבדידות והייאוש, את הדיכאון והחרדות, את הסביבה שלא יכולה להבין ואת המטפל החדש ששב ושואל:
"את אומרת שלא ייתכן, למה שתמציאי סיפור כזה?"( קרא עוד)
השאלה אינה עוזבת לשנייה
יום. לילה. ערה. ישנה
עלוקה צמודה. לרגע לא מרפה.
יש לי כמובן תשובה אחת מוכנה
ברור שלא היה. אני ממציאה.
ויש גם הסבר – זו אשמתה
היא שתלה בי זיכרונות
הפסיכולוגית הממש ממש טובה
וכעת גם טיפול שורש לא יוכל לעקור אותם.
שבע פואמות חשופות, פורשות לפנינו סיפור מלא חורים, ממש כמו
הזיכרונות המתעתעים, ומזמין גם אותנו להתמודד עם השאלה – האם
הכותבת ממציאה את הסיפור?
זהו סיפור אינטימי, פרטי מאוד, ועם זאת, כל מי שחווה אי פעם
משבר מאיים ימצא כאן משהו משל עצמו.
רונית יצחקי כותבת שירה חיונית, מתפרצת, כזו שתובעת להיקרא משום שיש לה סיפור שתובע להישמע. זהו סיפור על זיכרונות מודחקים מפגיעה מינית בילדות, על "סוס הפרא" של הטראומה שהשתלט על חייה, ועל הגוף שזוכר למרות עוצמת ההדחקה. אך יותר מכול, זהו סיפור על המסע הקליני הארוך – כמטופלת וכמטפלת – שעשתה כדי להתוודע לטראומה וללמוד לחיות לצידה. (קרא עוד)
זהו ספר שירה מיוחד במינו. ראשית, בגלל אופיים המרובד של החומרים המובאים בו, שמקורם בשלוש קליניקות שונות: באחת, פגשה המשוררת טיפול EMDR פזיז ורשלני וקרסה לתוך עולם מוצף בשברי זיכרונות מחרידים; בשנייה, זכתה למטפל מקצועי ואנושי שאיפשר לה לעכל את הזיכרונות הקטועים ולהאמין שאפשר לשוב לחיים; והשלישית היא זו שבה המשוררת עצמה ממלאת את תפקיד המטפלת. המפגש הייחודי בין שלוש הקליניקות הללו מעניק לשירתה עומק וכוח יוצאי דופן.
אך הספר מיוחד גם מבחינה נוספת: בזכות האופן שבו יצחקי מתמודדת כמשוררת עם המבנה המקוטע של זיכרונותיה. לשלוש הקליניקות הללו אפשר להוסיף איפוא את "חדר הטיפולים" המיוחד של השירה, שבו מוזיקליות סוחפת ותמונות מילוליות מרהיבות מצליחות להפוך ניסיון מר ומושתק לשירה חכמה, קדחתנית, סבוכה לעיתים, ועם זאת אסרטיבית ומרפאת.
אלי הירש
שני הספרים במחיר מיוחד
למה שתמציאי סיפור כזה
ואם אספר
83 שח
כולל משלוח
טיפול
טיפול בשבילי הוא קודם כול מפגש בין שני אנשים עם חלוקת תפקידים ברורה וחשובה שמה שלא נעשה יש בבסיסה יחסי כוח - יש עוזר ונעזר וחלילה שנתבלבל.
יחד עם זאת רק שלא נשכח - סבל וחרדה אינם בהכרח תוצאה של מחלה, בעיה או תקלה
אלא מרכיב נוכח בחייו של כל אדם - באשר הוא בן אנוש.
ואני מיחלת ומאחלת לכולנו, היושבים בשתי הכורסאות (וגם למי שבוחרים אחרת) שנזכור תמיד –
בריאות וחולי נפשי (כמו גם פיזי) אינם שני עולמות נפרדים -
כולנו נעים על פני הרצף שבין בריא לחולה, בין מאושר לסובל, בין שמח לעצוב – כ ו ל נ ו.
התהום שבין המילים לחיים
כשנדרשתי לגייס את התפיסה הבסיסית הזו בשביל עצמי לא הצלחתי.
נפלתי לעומק התהום שבין המילים לחיים....
לא יכולתי לקבל את התוויות,
בשום אופן לא יכולתי לקבל את האפשרות שאני לא האישה ההיא שחשבתי,
שאני לא האישה האיתנה שהאמנתי שהיא אני....
רונית יצחקי
נשואה המון שנים, אמא וסבתא. עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית.
אני עוזרת לאנשים לפגוש את החיים - למצוא את הדרך הנכונה לכל אישה או איש
להתמודד עם משברים, שאלות, פחדים, שאיפות ומגבלות, עם אפשרויות שתמיד נמצאות,
ולא פחות חשוב - להכיר את הכוחות שלא פעם נעלמים מתחת לקשיים.
אז אכפת לי, ודאי שאכפת לי. אבל המחיר של להמשיך להסתתר הרבה יותר כבד (לפחות כך זה נראה כרגע...)
לא רק מטפלת
גַּם אֲנִי נוֹשֵׂאת
שַׂק כָּבֵד, שָׁחֹר מִשְּׁחוֹר,
דָּבוּק.
הוֹלֵךְ אִתִּי לְכָל מָקוֹם,
מַצְבִּיעַ בְּאוֹתִיּוֹת זַרְחָנִיּוֹת.
מֵפִיץ רֵיחַ סְטִיגְמָטִי –
נִפְגַּעַת פְּגִיעָה מִינִית זֹאתִי.
לָקַח לִי זְמַן, אֲבָל בַּסּוֹף הֵבַנְתִּי,
הַשַּׂק לֹא יְוַתֵּר.
אָז פָּתַחְתִּי אֶת הַחֶבֶל שֶׁסָּכַר אֶת פִּיו,
חָפַרְתִּי בִּקְרָבָיו וְשִׁחְרַרְתִּי
אֶת הָעֶצֶב וְהָאֵימָה, אֶת תְּמוּנוֹת הַזְּוָעָה,
אֶת הַזַּעַם, הַבּוּשָׁה וְהַמְּבוּכָה,
הִרְחַבְתִּי לִבִּי
וְהוֹסַפְתִּי כֻּרְסָה רַכָּה וְעוֹטֶפֶת.
עַכְשָׁו יֵשׁ לָהֶם מָקוֹם לְצִדִּי,
הֵם מִצְטָרְפִים לַמִּפְגָּשׁ הַשְּׁבוּעִי
וּמַזְכִּירִים לָהּ וְלִי,
שֶׁגַּם אֲנִי לֹא רַק הִיא.