למה שתמציאי סיפור כזה | פסיכותרפיה וייעוץ

"אֵין סֵבֶל גָּדוֹל יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לָשֵׂאת בְּתוֹכֵךְ סִפּוּר שֶׁלֹּא סֻפַּר" מאיה אנג'ל

למה שתמציאי סיפור כזה

זיכרונות טראומטיים מפגיעה מינית בילדות בקיבוץ,
עולים בטיפול פסיכולוגי. הפסיכולוגית בטוחה
ש"הכלי החדש שהיא למדה" מונע את המשבר הנורא.

האם זה בכלל אפשרי?

שבע פואמות מתארות את הפחד להשתגע, את הבדידות והיאוש, את הדיכאון והחרדות, את הסביבה שלא יכולה להבין ואת המטפל החדש ששב ושואל
"את אומרת שלא יתכן, למה שתמציאי סיפור כזה?"

רותם שדה פורשת לפנינו סיפור חשוף מלא חורים, ממש כמו הזיכרונות המתעתעים, ומזמינה גם אותנו להתמודד עם השאלה – האם היא ממציאה את הסיפור?

היא לא מבטיחה סוף טוב, לא מציעה - בואו ללמוד ממני מצאתי את האור...

היא פשוט משתפת בחוויות שהיא עוברת, סומכת על הקורא ומשאירה לו את המרחב להרגיש, להבין, לחשוב, לשאול...

למה שתמציאי סיפור כזה | רותם שדה

תגובות מקוראות וקוראים

צריך שספר כזה יהיה על המדף של כל המטפלים והמטפלות. על המדף של נשים שנפגעו ולא מוצאות מילים, ולא מוצאות את הדרך. על המדף של מי שרוצים או רוצות לדעת, לנסות להבין, לנסות לגעת.

צריך ספר כזה. ואת זו שכתבה אותו. דגנית פייקין בראודה

בטלפון

הוא: הספר שלך כל כך אופטימי

אני: ??????

הוא: את מטפלת, נכון...?

לא פרוזה ולא שירה

הספר כתוב בשורות ומקטעים קצרים. הרבה זמן אמרתי לעצמי שזה פתרון נוח לעניין מטריד ומתסכל שמלווה אותי הרבה יותר מדי שנים, אני לא מצליחה לקרוא ספר "כמו שצריך". אני קוראת את השורות הראשונות, עוברת לסוף - יש אומרים מתקשה לדחות סיפוקים - חוזרת להתחלה, פתאום מוצאת את עצמי מדפדפת, מחפשת... לא ברור מה... אני יודעת שאיני יחידה שמתמודדת עם האתגר הזה

"למה שתמציאי סיפור כזה" מתאים לאנשים כמוני...

עם הזמן הבנתי שגם מבנה הספר נכנע לדרישות הסיפור השתלטן ונאלץ להשלים עם זהות חצויה, ממש כמוני הכותבת.

הסיפור נע על קווי תפר שבריריים: בין היה ללא היה, שפיות לשיגעון, בין הקליניקה לחיים ובין יחסים מרסקים לאלה שמאחים; ומצא לעצמו בית מתאים למידתו... זה שבין פרוזה לשירה - פואמה.

ואולי... על האופטימיות הזו הוא דיבר?
בסופו של דבר אפשר שנמצא לעצמנו בית עוטף ואוהב.

רותם שדה (שם עט)

נולדתי בקיבוץ של פעם. אני נשואה המון שנים, אמא וסבתא, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. זכיתי לחיים מלאים ומשמעותיים.

למה שם עט

הרבה זמן התלבטתי - רציתי לצעוק את הסיפור שלי ויחד עם זאת לשמור על פרטיותי ופרטיות משפחתי.

ובאותה מידה רציתי שמטפלים ומטפלות יכירו את הסיפור ואולי יהיו מעט יותר זהירים כשהם משתמשים ומשתמשות בכל מיני "כלים חדשים" ובכלל...

אני מטפלת חשוב לי שהסיפור של האנשים שאני פוגשת יעמוד במרכז תשומת הלב שלנו ולא הסיפור שלי.

ויחד עם זאת ביקשתי לתרום, ולו במעט לנשים, גברים, נפגעות ונפגעים ובמיוחד אלה שפתאום נחתו עליהן זיכרונות הזויים...

אולי אם יכירו את הסיפור שלי ירגישו טיפה פחות בודדים מעט יותר שפויות... וממש באותה עוצמה

אני מכירה את כל התוויות... את האצבעות המצביעות... את השתיקות... המבוכות... את העיניים שבורחות. נוח לי בלעדיהם. קשה לי איתם. הלוואי, הלוואי שהייתי יכולה לומר שלא אכפת לי שעברתי את זה שזה שלהם...

חודשים הפכו לשנים ולא הצלחתי להחליט. בסופו של דבר, כדרכי...

בחרתי בקצת מכל דבר - בני משפחתי והקרובים לי אינם זקוקים לספר.... וכל השאר - שם עט.

כן, אני יודעת - שליפת הספר מבטן המחשב תרחיב את מעגל האנשים שמקשרים ביני ובין הסיפור שלי.

זה בסדר, איני מסתתרת רק לא צועקת...

והיום כשהספר סוף סוף יוצא לאור - החלטתי שדי לי, אני נושמת עמוק ויוצאת מהארון - נעים להכיר רונית יצחקי

משלבות כוחות | רונית יצחקי

חוֹתֶמֶת כְּבֵדָה מַשְׁמִיעָה טְסססס

וּמְאַשֶּׁרֶת שֶׁאֲנִי "כָּזֹאת":

פּוֹגֶשֶׁת שֵׁדִים בַּלֵּילוֹת

וְחֲרָדוֹת מַמָּשׁ עִם אוֹר רִאשׁוֹן

נִרְתַּעַת מֵהֲמֻלָּה

וְגַם לְעַצְמִי אַף פַּעַם אֵינִי צְפוּיָה.

לְעוֹלָם יִהְיֶה מִי שֶׁיַּצִּיעַ -

אָז קְחִי גְּלוּלָה,

לְעוֹלָם יִהְיֶה מִי שֶׁיֹּאמַר -

הַכְחִישִׁי הַדְחִיקִי הֲתִיקִי

הָעִקָּר אֶל תַּרְגִּישִׁי,

לְעוֹלָם יִהְיֶה מִי שֶׁיָּנִיד רֹאשׁוֹ

מִמְּרוֹם גָּבְהוֹ

וְיִשְׁלַח אוֹתִי חֲזָרָה

אֶל גַּן הַיְּלָדִים הָעֲזוּבִים,

כִּסֵּא הָאֵימָה וְאֶל עֵינַי הַקְּטַנּוֹת

(כְּבָר אָז כָּל כָּךְ חֲכָמוֹת)

שֶׁשּׁוּב יִבְחֲרוּ לֹא לִרְאוֹת.

וְיַחַד עִם זֹאת,

אֲנִי וּצְרִיבַת הַחוֹתֶמֶת

מְשַׁלְּבוֹת כּוֹחוֹת,

עוֹזְרוֹת לַאֲנָשִׁים

לִפְגֹּשׁ שֵׁדִים

וּפַעַם אַחַר פַּעַם לִבְחֹר בְּחַיִּים.