נשים רבות "באמצע החיים" מכירות את הלופ הזה: מצד אחד הרגשה שהולכת וגדלה - אני חייבת שינוי מקצועי   - עכשיו. 
מצד שני דאגה וחשש לאבד את היציבות, את המסלול המוכר ואת כל מה שבנו בשנים של עבודה ומאמץ כל כך גדול. 

הרבה יותר נשים מוצאות שהן פשוט לא יכולות להמשיך "ככה". יש שמתפטרות, אחרות מפוטרות; יש נשים שחורקות שיניים ונאחזות למרות כל הקשיים ויש שמוצאות את עצמן סבתות במשרה מלאה הרבה לפני גיל הפרישה. ויש נשים מרוצות, עובדות לא עסוקות בשאלה הזאת. כמובן! אני פשוט לא חושבת שהן מגיעות לכאן...

אז איך זה, למה כל כך הרבה יותר נשים נמצאות בתוך הלופ והסבל הזה?

 

פמיניסטית? אני? אולי, לא יודעת.... 

שנים רבות לא העסקתי את עצמי בשאלות של מגדר / חלוקת תפקידים במשפחה / שוויון הזדמנויות בעולם העבודה...
במשפחה שלי, עם בן זוגי  ידענו תמיד – אנחנו שותפים באחריות לבית, למשפחה. שותפים מלאים.

אין לי את האנרגיה הזו, המיוחדת, של לוחמות צדק. אין לי את היכולת ללכת נגד הזרם, לשים  לחברה מראה קשה מול העיניים. אין לי את יכולת ההכלה לספוג את הכעס, ההאשמות, הבדיחות החלולות, הבוז, הלגלוג...

 

אז למה הפוקוס הזה על  נשים?

האמת, כמו הרבה דברים בחיים... במקרה. לא בכוונה.
איכשהו במהלך פרויקט שעיקרו הכנה לפרישה  הצטיירה לי תמונה לא ברורה. ראיינו נשים וגברים בגילאי 50 +.  מצאנו 30% יותר נשים שלא מוצאות עבודה יציבה ומשמעותית. נחשפתי לפגיעה הקשה של המצב הזה בכל מרקם החיים: בהיבט הכלכלי כמובן. אבל ממש לא רק: תחלואה גבוהה, פגיעה בזוגיות, בחיי המשפחה, במעגלים החברתיים...  

30% יותר נשים בתת תעסוקה. נשים שתמיד ראו את עצמן בעלות קריירה, משקיעות, תורמות, משפיעות, נחוצות.

 

כל אישה סיפור אחר

מנהלת מחלקה שסיימה תפקיד ולא מצאה אחר, מורה ותיקה שלא יכולה לשמוע יותר את הילדים מדברים על "המורה המבוגרת שלא מבינה שום דבר", אחות סיעודית – שלא עומדת בעבודה הפיזית הקשה, מנהלת מוערכת בכל מקום שבתמימותה התפטרה ממקום עבודה לא הכי רע... חשבה שלא תהיה בעיה למצוא עבודה אחרת, מזכירה בכירה שחלתה נפלטה ממקום העבודה החלימה ולא מצאה את דרכה חזרה. עוד ועוד נשים, כל אחת סיפור אחר.

​

30% יותר נשים. איך אנשים מסבירים את המספר הזה

שאלתי אנשים -  למה כל-כך הרבה יותר נשים מגברים? דווקא כאן לא מצאתי הבדל בין המינים.... שמעתי תשובות מקוממות ושיפוטיות  מגברים ונשים כאחד:

הן מרשות לעצמן כי יש גבר שמפרנס אותן | הן לא מוכנות  להתפשר - לוותר על האגו, על המעמד שהיה להן | הן עצלניות, רגילות לא להתאמץ | הן רוצות להתקשקש עם המשפחה... לטפל בנכדים | עולם העבודה לא באמת מעניין אותן | כל החיים הן מחפשות את הדרך הקלה...  מחפשות נוחיות | ככה זה נשים - רק להיות בבית מעניין אותן....

 

אני מניחה שנעלבתי.... 

וגם ידעתי שזה לא נכון. אני עובדת עם אנשים הרבה שנים - מטפלת, יועצת, מלווה... פוגשת שוב ושוב את הרצון  של אנשים - גברים ונשים כאחד - לתרום ולהשפיע, להיות ולהרגיש משמעותיים בחייהם, בחיים של אנשים אחרים, להיות בעלי ערך לחייו של ארגון, של אזור, של ישוב, של אדם.... 

וכמובן, אנשים - גברים ונשים כאחד  - רוצים להתפרנס בכבוד.

​

עכשיו תורי? לא, מסוכן מדי

למדתי מה קורה במדינה -  מה הסיבות לטררם בכנסת סביב גיל הפרישה של נשים, קראתי מחקרים, דיברתי עם חוקרים ועם מנהלות בארגוני נשים.  במפגשים עם גברים ונשים מיקדתי תשומת לב גם לנושא זה.   

שמעתי נשים נורמטיביות, "חזקות", קרייריסטיות, שואלות – מה הלאה? לאן עכשיו? האם ככה אני יכולה להמשיך עד הפנסיה...? האם ככה אני רוצה עד הפנסיה... האם אני מוכנה לוותר לתמיד על מה שאני באמת רוצה? שמעתי עוד ועוד נשים שואלות: ואולי עכשיו, כשהילדים גדלו... אולי עכשיו תורי? אולי עכשיו אני  יכולה להרשות לעצמי לעשות את מה שאני באמת רוצה? ומיד נסוגות – לא, אי אפשר כבר מאוחר מדי,  מסוכן מדי, אנשים עלולים להיפגע או להתנגד. וגם: אני כבר לא יודעת מה בעצם אני רוצה...

 

בסופו של דבר זו הרגשה סובייקטיבית - יכולה או לא יכולה
יש הבדלים בין המינים, חלקם מולדים. רובם  טמונים בחינוך / בתרבות / ביחס / בציפיות / בתנאים, באטמוספרה שאנחנו יוצרים לבנים ולבנות לנערים ולנערות לנשים ולגברים.

המחירים שכולנו משלמות על שנים של חינוך מוטה מגדרית – מ ט ו ר פ י ם...   בכל ההיבטים - כלכליים, חברתיים, משפחתיים, אישיים...

אבל בסופו של דבר זו ההרגשה הזאת החמקמקה - יכולה או לא יכולה, מותר לי או אסור.  

 

כן, נכון. גם גברים משלמים מחירים לא פשוטים על חינוך מוטה מגדר. אין שאלה. על כך בהזדמנות אחרת.

​

נ.ב

לא, לא רק את סובלת "ככה". ההתלבטויות, הרצונות השונים שמושכים לשני כיוונים מנוגדים, החשש לאבד את כל מה שהשגת עד היום ולפגוע ביציבות של החיים;  הסבל הזה משותף לכל-כך הרבה נשים.

לא כולן מעזות לדבר על זה, לא כולן מחפשות תשובות או פתרונות.

נשים רבות רגילות להגיד לעצמן "תראי את החיים שלך, אין לך על מה לבכות"  או "ככה זה בחיים, אי אפשר לקבל את כל מה שרוצים"...

נכון, אי-אפשר לקבל את כל מה שרוצים, אבל גם לסבל ולתסכול יש גבול, ומותר לך לבחור את הדרך שלך.

תמיד. אבל תמיד!  יש עוד אפשרויות ולא כל התחלה חדשה דורשת לוותר על מה שיש או היה. כן, גם אם ככה זה נראה בהתחלה.