"אֵין אָדָם יָכוֹל לִחְיוֹת לְבַדּוֹ בְּלֹא זִקָּה לַאֲחֵרִים" (אריך פרום)
ובטח אם האדם הזה בגיל ההתבגרות
מתבגרים.... כל כך רוצים להיות מקובלים ו"כמו כולם", ויחד עם זאת להיות שונים, מיוחדים, אחרים, לא כמו כולם...
כל כך רוצים שנבין ונראה שהם כבר גדולים, ובאותו הזמן ממש לא מוכנים לוותר על להישאר עוד קצת קטנים....
מתאמצים להראות שהם לא זקוקים למבוגרים, וכל כך זקוקים למבוגר נוכח ומשמעותי בחייהם....
מבולבלים
מבלבלים
אם הגעתם לכאן אני מניחה שאתם דואגים, שהמתבגרים שלכם סובלים
להציע טיפול למתבגר או מתבגרת זה לא קל ובטח לא מובן מאליו
קודם כל יש שאלה - "זה" יכול לעזור? הרי תמיד אומרים שזו תקופה קשה, שזה גיל כזה.... שהמתבגרים בודקים גבולות, שככה זה.... אולי לא בטוח שחייבים טיפול? ואז כמובן איך מדברים על זה -
היא רוצה? מסכימה? מתנגדת? הוא מסכים "רק פעם אחת לנסות ואז נראה"...?
ואם הם לא רוצים, מה עושים? איך משכנעים? הם הרי כבר לא ילדים קטנים שאפשר להגיד לה "הולכים" והם פשוט עושים מה שאומרים...
לא פשוט גם להכניס מטפלת למעורבות בחיי המשפחה, לשים את הילד שלכם בידיים לא מוכרות. לא פשוט לשחרר, להגיד למתבגרת שלכם - "דברי איתה" ולקבל שלא תדעו כל מה שקורה בחדר.
לוקח זמן לבנות את האמון בתוך המשולש הזה - אתם ההורים, המתבגר שלכם ואני.
בדרך-כלל אני מתחילה טיפול במתבגרים בפגישה אתכם ההורים, וגם במשך הטיפול חשוב לי להמשיך לשמור על קשר גם אתכם.
סיפור קצר על מתבגרים
אני לא יכולה לשכוח את החוויה הזאת
הם ראו את האור נדלק במשרד ופשוט הגיעו.
כמו פרפרים שנמשכים אל האור...
דיברנו על תחזוקת המבנה – מי מנקה מתי, מי אחראי לאוכל, מי אחראי לנקות אחרי שאוכלים (כל הזמן בעצם...)
התווכחו, צחקו, כעסו. לא הבטיחו הבטחות גדולות, לא אמרו שמעכשיו הכל יהיה בסדר,
מצד שני גם לא פוצצו את החדר....
מאז ועד היום – לא משנה מה אני עושה בחיים - תמיד אני פוגשת גם מתבגרים או הורים.
קבוצת המתבגרים ההיא היום כבר הורים בעצמם.
אבל בשבילי הם סוג של תזכורת שמלווה ומכוונת אותי כשאני פוגשת מתבגרים מאוד סוערים / מרוחקים / בועטים; או מתבגרות שקטות ונחבאות אל הכלים - שעמוק בפנים כל אחד ואחת מהם צריכים קשר אנושי שמכבד אותם ואת דרכם, צריכים מבוגר נוכח ומשמעותי לצידם.
כן, גם כשהם אומרים ומתנהגים בדיוק, אבל בדיוק ההפך.
לפני המון שנים התחלתי תפקיד חדש כמנהלת מסגרת חברתית של מתבגרים.
מרכיב מרכזי בתפקיד היה לפגוש את המתבגרים גם בשעות הערב והלילה.
הגעתי למשרד בערב הראשון, הדלקתי את האור וחששתי – למה שהם יבואו? הם הרי לא מכירים אותי, יש להם אחד את השני, יש להם הורים – בשביל מה הם צריכים גם אותי?!
חששתי מ"מה שכולם אומרים" שהם לא מדברים, פרועים, חצופים...
שכנעתי את עצמי שייקח זמן עד שהם יכירו אותי וברור שהערב הם לא יבואו...
דמיינתי איך אני חוזרת הביתה בלי שפגשתי אף לא נערה או נער. לא הספקתי לדמיין יותר מדי זמן...
נער אחד נכנס, מעט נבוך, שאל בהיסוס אם הוא יכול לשבת.... אחריו עוד נערה ועוד אחת ...
לאט לאט החדר התמלא בנערים ונערות סקרנים, ערניים
שרצו להכיר אותי; רצו לספר על עצמם ועל המקום שלהם.
קבוצות למתבגרות
ביטחון עצמי תקשורת בין אישית להגיד לא לדעת מה אני רוצה מה חשוב לי כוחות יכולות מקובלות כל מה שקשור לקורונה ולחזרה ממנה
לעזור לקבל את עצמו כמו שהוא